החלטה בתיק ע"א 4440/12

           בקשה שניה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה ה' גרסטל) בה"פ 24958-01-11 מיום 27.6.2011 (להלן: פסק הדין).

1.        פסק הדין ניתן ביום 27.6.2011 במעמד צד אחד. בקשה לביטול פסק הדין שהגישו המבקשים, נדחתה בהחלטתה של הנשיאה גרסטל מיום 21.2.2012. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וזו נדחתה בהחלטתו של השופט צ' זילברטל מיום 22.5.2012 (רע"א 1957/12, להלן: החלטת השופט זילברטל).

           הערעור על פסק הדין הוגש ביום 5.6.2012 ועמו הבקשה הראשונה למתן סעד זמני האוסר על המשיבים לעשות כל דיספוזיציה במקרקעין בפתח תקווה הידועים כגוש 6377 חלקות 11, 231 ו-232, וכמו כן אוסר לעשות דיספוזיציה במניות המבקשת 3 (להלן: החברה). הבקשה נדחתה בהחלטתי מיום 23.7.2012 מאחר שהמבקשים לא הפקידו ערבות בסך של 300,000 ש"ח כאמור בהחלטה קודמת מיום 6.6.2012.

           מכאן לבקשה הנוכחית, שהוגשה ביום 20.6.2013 תחת הכותרת "בקשה בהולה ביותר למתן סעד זמני נוכח שינוי נסיבות".

2.        חלק מהעובדות הצריכות לעניין תוארו בהחלטתו של השופט זילברטל, ולכן אציג את הרקע העובדתי בתמצית.

           החברה היא הבעלים של המקרקעין עליהם בנוי אולם חתונות (להלן: המקרקעין או הנכס). לחברה שלושה בעלים המחזיקים בשש מניות בסה"כ, והם המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים או כהן ודימנטשטיין) והמבקש 2 (להלן: חלה).

           בין חלה לדימנטשטיין נכרת בשנת 2001 הסכם לפיו התחייב חלה להעביר לבעלותו של דימנטשטיין שלוש דירות בתמורה למניותיו בחברה. דימנטשטיין לא קיבל את התמורה המוסכמת, ובשנת 2006 הגיש תביעה נגד חלה ואחרים לבית משפט השלום בפתח תקווה. לסופו של יום, הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אך לטענת דימנטשטיין, חלה הפר את ההסכם גם הפעם, ונמנע מלהעביר את התמורה, ןמשכך, דימנטשטיין נותר כבעלים של שתי מניות בחברה.

3.        בשנת 2004 גרם חלה לשעבוד המקרקעין לטובת בנק הפועלים (להלן: הבנק) להבטחת הלוואה שנטל מהבנק לטובת חברה אחרת בבעלותו, בשם נווה איתנים (להלן: נווה איתנים). חלה ונווה איתנים לא עמדו בפירעון ההלוואה, לנכס מונה כונס נכסים, והבנק החל לנקוט בהליכי מימוש הנכס.

4.        בשנת 2007 הגיש דימנטשטיין בשמו ובשם החברה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד הבנק לביטול המשכנתא, בטענה כי שעבוד הנכס נעשה על ידי חלה ללא ידיעתו וללא הסכמתו. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא ובית המשפט נעתר לבקשה.

5.        בשנת 2010 נכרת הסכם בין חלה לבין כהן, לפיו התחייב חלה להעביר לכהן את המניות שבבעלותו. לאחר זמן קצר התגלע סכסוך בין חלה לבין כהן. חלה טען כי כהן לא עמד בהתחייבויותיו לפי ההסכם, ומשכך, בחודש אוקטובר 2010 נקט חלה במהלך חד צדדי והעביר מספר הודעות לרשם החברות: על העברת המניות שנמכרו לכהן בחזרה על שמו, ובהמשך על שמה של אמו, היא המבקשת 1 (להלן: המבקשת); על מחיקת שמו של כהן מרשימת מנהלי החברה; ועל מינויו של חלה כמנהל יחיד בחברה.

6.        ביני לביני נמשכו הליכי התביעה של דימנטשטיין בבית המשפט המחוזי למנוע המשך הליכי כינוס ומכירת המקרקעין. ביום 31.1.2010 נעתר בית המשפט לבקשתו של דימנטשטיין, בהסכמת הבנק, להחרגת צו המניעה, באופן שדימנטשטיין או מי מטעמו בלבד, יהיו רשאים למכור את המקרקעין. ברם, התעוררה מחלוקת בין דימנטשטיין, כהן וחלה בנוגע לזהות בעלי המניות בחברה ומי רשאי לפעול בשמה. לאור מחלוקת זו, ביטל בית המשפט את החרגת צו המניעה עד שזהות הבעלים תתברר בהליך נפרד (החלטה מיום 23.12.2010).

7.        בעקבות זאת, ביום 31.1.2011 הגיש כהן תובענה לבית המשפט המחוזי מרכז, כנגד המבקשים, ובה עתר, בין היתר, להשבה של המניות שנמכרו לו על ידי חלה, ואשר חלה התיימר להחזירן לעצמו באמצעות הודעה לרשם החברות.

           גם דימנטשטיין הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי מרכז, נגד המבקשים ונגד כהן, במסגרתה טען כי הפעולות שנעשו במקרקעין וההסכם להעברת המניות של חלה לכהן - בטלות, בין היתר, כיוון שלא קיבלו את אישורו ונעשו בחוסר סמכות.

           שתי התובענות אוחדו ונקבע מועד לחקירת המצהירים (להלן: התובענות במחוזי מרכז). חלה לא התייצב במועד הקבוע, ובהיעדר התייצבות ניתן פסק דין בתביעתו של כהן. בפסק הדין נקבע כי הפעולות שבוצעו על ידי חלה באוקטובר 2010, קרי, העברת המניות שנמכרו לכהן על שמה של המבקשת, מחיקתו של כהן מרשימת המנהלים בחברה ומינויו של חלה למנהל יחיד - בטלות. בהמשך, הודיעו כהן ודימנטשטיין כי הגיעו להסדר ביניהם בנוגע לתובענה שהגיש דימנטשטיין, וכך הגיעה לסיומה גם תביעה זו.

           כאמור, הגיש חלה בקשה לבית משפט קמא לביטול פסק הדין, בנימוקים שונים הקשורים לאי התייצבותו לדיון. בהחלטתו מיום 21.2.2012 דחה בית המשפט את הבקשה לביטול פסק הדין, ובקשת רשות ערעור שהגיש חלה לבית משפט זה, נדחתה אף היא בהחלטת השופט זילברטל, אשר עמד על כך כי אי התייצבותו לדיון הייתה בבחינת "התעלמות מדעת" מההליך המשפטי. עם זאת, הדגיש השופט זילברטל כי אינו מתייחס בהחלטתו לגוף המחלוקת שבין הצדדים ולסיכויי ההגנה של חלה.

8.        המבקשים - אשר חלה הוא הרוח החיה ביניהם - הגישו ערעור על פסק הדין ובד בבד הגישו ביום 5.6.2012 את הבקשה הראשונה לסעד זמני. בבקשה נטען, בין היתר, כי פסק הדין ניתן ללא שמיעת טיעוני המבקשים, ובהתעלם מנתונים עובדתיים התומכים בעמדתם. באשר למאזן הנוחות, נטען כי המקרקעין הם הרכוש היחידי של החברה ומכירתם עלולה לגרום לחברה נזק שספק אם ניתן לתקנו לאחר מעשה.

           כאמור, הבקשה נדחתה, משלא הופקדה ערבות כנדרש, ומבלי שדנתי בבקשה גופה.

9.        ביני לביני, ביום 26.6.2013 הגיעו החברה, כהן ודימנטשטיין להסכם פשרה עם הבנק, לפיו הבנק יסיר את המשכנתא שרבצה על המקרקעין תמורת תשלום בסך 4.8 מליון ש"ח, וכנגד דמי השכירות בגין הנכס שנגבו לקופת כנוס הנכסים. נקבע כי סכומים אלה ייזקפו על ידי הבנק לזכות חובותיהם של חלה ונווה איתנים, בהתאם לשיקול דעתו של הבנק אשר יהיה רשאי להמשיך בהליכים נגדם לגביית יתרת חובם לבנק. עוד נקבע בהסכם הפשרה, כי עם ביצוע ההסכם, תרשם משכנתא על הנכס לזכות כהן. ובמילים פשוטות, כהן ודימנטשטיין "פדו" את המשכנתא שנרשמה על הנכס בגין החוב של חלה ונווה איתנים לבנק, ונכנסו בנעלי הבנק.

           לאור הסכם הפשרה הגישו המבקשים את הבקשה הנוכחית, בטענה כי הסכם הפשרה עלול לייתר את הערעור, מאחר שהוא מותיר את חלה ללא הנכס שאותו הבריחו המשיבים תמורת "נזיד עדשים" בסך של כ-5 מליון ש"ח בלבד, בעוד ששווי הנכס הוא למעלה מ-15 מליון ש"ח. בנוסף, טען חלה כי הגיע להסכם פשרה עם הבנק בנוגע לחובו, וכי המשיבים ביצעו מחטף מאחורי גבו של כונס הנכסים, מה שחיבל בהסכם בינו לבין הבנק.